החלטה בתיק בר"ם 3878/10

1.        לפני בקשה לרשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה, בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (כב' השופטת ב' בר-זיו) מתאריך 6.4.2010. בפסק הדין דחה בית המשפט הנכבד קמא את ערעורו של המבקש על החלטתה של ועדת הערר לענייני ארנונה שליד עיריית קרית ים (להלן: ועדת הערר), אשר אישרה את החלטתה של המשיבה בדבר חיוב המבקש בתשלום ארנונה בגין נכס שבהחזקתו.

הנתונים הצריכים לעניין והליכים קודמים

2.        המבקש (להלן גם: הבנק) מחזיק בנכס הנמצא במרכז מסחרי שברחוב נמיר בקרית ים. נכס זה משמש כסניף בנק (להלן: הנכס). בחזית הנכס קיים שטח מקורה בגודל של 53.90 מ"ר (להלן: השטח המקורה), אשר מסומן בתכנית בניין העיר החלה על השטח כ-"מעבר ציבורי להולכי רגל (מקורה)", וזאת בשונה משטחים ציבוריים סמוכים, המסומנים כ"דרך ציבורית" סתם. השטח המקורה מצוי בלב המחלוקת שבה עוסקת בקשת רשות ערעור זו. לטענת המבקש, בתמצית, השטח המקורה הוא "מדרכה", המהווה חלק מ"רחוב", לכן אין המבקש חייב לשאת בארנונה בגינו. המשיבה טוענת מנגד כי מדובר בחלק בלתי נפרד מהנכס, העונה על הגדרת "בנין", ולכן הוא בר-חיוב בארנונה.

3.        סעיף 269 לפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן: פקודת העיריות) מגדיר מהם "נכסים" החייבים בארנונה: "בנינים וקרקעות שבתחום העיריה, תפוסים או פנויים, ציבוריים או פרטיים, למעט רחוב". "מדרכה" מוגדרת בסעיף 1 לפקודת העיריות כ"חלק מרחוב המיועד למעבר הולכי רגל, לרבות אבני שפה, קיר משען, מדרגות וקירות תומכים" (ההדגשות שלי - ח"מ).

           "בנין" מוגדר בסעיף 269 כ"כל מבנה שבתחום העיריה, או חלק ממנו, לרבות שטח הקרקע שעיקר שימושו עם המבנה כחצר או כגינה, או לכל צורך אחר של אותו מבנה, אך לא יותר מהשטח שקבעה לכך המועצה למעט קרקע שהמבנה שעליה לא היה תפוס מעולם, כולו או בחלקו" (ההדגשה שלי - ח"מ).

           מהאמור לעיל עולה כי שטח שיוגדר כ"מדרכה", או "רחוב" איננו בר חיוב בארנונה, בניגוד לשטח שיוגדר כ"בנין", אשר חיובו בארנונה הוא כדין.

4.        הסוגיה שעולה פה היא הנדבך האחרון שנותר ממחלוקת רחבה יותר, שנתגלעה בין הצדדים עוד בשנת 2004, לאחר שהמשיבה ביצעה מדידה מחודשת של הנכס וקבעה כי נוספו לו שטחים, שבעבורם לא שולמה ארנונה במשך מספר שנים. הבנק ערר על החיוב הנוסף בפני ועדת הערר, ורק אז, לטענתו, התחוור לו כי הוא מחויב בארנונה גם בעבור השטח המקורה. בשנת 2008 הגיש איפוא הבנק ערר נוסף שבגדרו טען, בין היתר, כי השטח המקורה איננו בר-חיוב בארנונה ועל כן יש להפחיתו מהשטח שנמדד על ידי המשיבה.

5.        ועדת הערר קבעה, בהחלטתה מתאריך 24.11.2008, כי השטח המקורה שבחזית הבנק הוא חלק בלתי נפרד מן המבנה. ההחלטה נומקה בכך שהבנק הוא המשתמש העיקרי בשטח זה, הוא מפיק ממנו תועלת כלכלית, ולכן שטח זה הוא בר חיוב בארנונה.

6.        הבנק הגיש ערעור מנהלי על ההחלטה האמורה לבית המשפט לעניינים מנהליים בחיפה. הבנק שב וטען כי השטח המקורה הינו מדרכה, המיועדת למעבר הולכי רגל, ומהווה חלק בלתי נפרד מהשטחים הציבוריים שבמרכז המסחרי בו מצוי הנכס. המבקש הוסיף וטען כי השליטה בשטח המקורה הינה של עיריית קרית ים בלבד, בעוד שלו אין כל שליטה, או זכויות כלשהן בשטח זה. לטענת המבקש, השימוש שהוא עושה בשטח המקורה מצומצם ומסתכם במעבר לקוחות לסניף ומחוצה לו. לחילופין, טען המבקש, כי לעניין גובה החיוב בארנונה יש לראות בשטח המקורה "קרקע תפוסה" ולא "בנין". לחילופי חילופין, טען המבקש, כי אם יוגדר השטח כ"בנין" יש לסווגו כ-"נכס אחר" ולא כ"בנק", שכן לא נעשה בו כל שימוש בנקאי.

           במסגרת הדיונים בבית המשפט לעניינים מנהליים לא התכחש הבנק לכך שהוא אכן עושה שימוש בלעדי בחלק מן השטח המקורה, במובן זה שהשטח משמש כמקום מושבו של שומר המופקד על בדיקת הלקוחות בכניסה לסניף וכן לצורך הפעלתו של מכשיר כספומט. עם זאת, הבנק טען כי שטח זה מהווה רק חלק קטן מן השטח שבגינו חויב בתשלום ארנונה, ואין בשימושו באותו חלק קטן בשטח המקורה כדי להפקיע מן השטח כולו את מטרתו המרכזית - מעבר ציבורי להולכי רגל .

7.        מנהלת הארנונה של עיריית קרית ים, המשיבה בענייננו, טענה מנגד כי השטח המקורה מצוי בשליטת הבנק שהוא הנהנה המרכזי, אם לא היחיד, מאותו שטח. זאת למדה המשיבה, בין היתר, מכך שהבנק כאמור הציב תחת הקירוי מכשיר כספומט, שלטי פרסום שונים וכמו כן קבע שם את מקומו של השומר. לפי פרשנות המשיבה, הרי ששימושים אלה, צורת המבנה של השטח המקורה, והעובדה כי השימוש בו בפועל נעשה לרוב בזיקה למבקש - מצביעים על כך שאין המדובר ב"מדרכה", שהיא חלק מ"רחוב", אלא בשטח המהווה חלק אינטגרלי מסניף הבנק. המשיבה אף הפנתה לתקנות התכנון והבניה (חישוב שטחים ואחוזי בניה בתכניות ובהיתרים), התשנ"ב-1992, ק"ת 798, הקובעות בתקנה 4(ט) להן כי שטח מקורה בכניסה לבניין יבוא במניין שטחי השירות של הבניין. בנוסף, טענה המשיבה כי החלטתה של ועדת הערר הינה במסגרת מתחם הסבירות ועל כן אין להתערב בה.

8.        בפסק דינו דחה בית המשפט לעניינים מנהליים את עמדת הבנק בסוגיה בה עסקינן, קבע כי השטח המקורה כולו הינו חלק אינטגרלי מן הנכס, ולכן חויב בארנונה כדין. בית המשפט הבחין בין מדרכה, המשמשת את כלל הציבור, לבין מעבר ציבורי מקורה, כדוגמת השטח המקורה כאן, אשר משמש גם הוא למעבר הולכי רגל, אך בפועל עושה בו שימוש ציבור מסוים בלבד, במקרה זה - לקוחות הבנק. מבחינה תפקודית ומהותית השטח המקורה, כך נקבע - איננו ציבורי, אלא משמש את הבנק, ולכן לא מתקיימת לגביו התכלית שבמתן הפטור מארנונה.

           לעניין סיווגו המדויק של השטח וגובה החיוב קבע בית המשפט הנכבד קמא כי יש לבחון את הנסיבות העובדתיות המיוחדות למקרה על מנת לקבוע מהו סיווגו הנכון של השטח המקורה. גם בסוגיה זו קיבל בית המשפט את קביעתה של ועדת הערר כי השטח הינו "בנין" וכי מבחינה תפקודית הוא משמש כחלק מהנכס הבנקאי ולכן יש לחייבו בתעריף זהה ליתר חלקיו המבונים של הנכס.

9.        מכאן הבקשה שלפניי למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט הנכבד קמא בערעור המינהלי שנדון בפניו - מכח סעיף 12(א) רישא לחוק בתי המשפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000.

עיקר טענות הצדדים בבקשה למתן רשות הערעור

10.      המבקש חוזר ככלל, לגופם של דברים, על טענותיו בבית המשפט הנכבד קמא. לסברת המבקש, השאלה המשפטית העיקרית העולה בבקשה זו, והמצדיקה דיון בה אף בערכאה זו, היא זכותה של רשות מקומית לחייב נישום בתשלום ארנונה בגין שטחה של "מדרכה", המצויה בחזית נכסו של הנישום. לשיטת המבקש, מדרכה איננה בת חיוב בארנונה; לכן, טעה בית המשפט הנכבד קמא טעות עקרונית כאשר קבע כי הוא חייב בתשלום ארנונה בגין השטח המקורה הנמצא בחזית הנכס שברשותו ומשמש, לטענתו, למעשה כמדרכה. המבקש סבור כי לקביעה במקרה זה השלכות ציבוריות וכלכליות נרחבות, שכן קיימים שטחים רבים הדומים באופיים לשטח שבו עוסקת בקשה זו. לפיכך, סבור המבקש כי הגיעה העת להסדיר את סוגיית סמכותה של הרשות המקומית לגבות ארנונה בגין שטחי נכסים ציבוריים, כדוגמת השטח המקורה שבמוקדה של בקשה זו.

           המבקש אף חוזר על טענתו, שנדחתה בבית המשפט לעניינים מנהליים, כי גם אם יקבע כי המדרכה הינה בת חיוב בארנונה, יש לסווגה לעניין גובה החיוב כ"קרקע תפוסה" ולא כ"בנין".

11.      המשיבה בתגובתה לבקשה הביעה עמדה הגורסת כי בהתאם להלכות שנקבעו בבית משפט זה, מחלוקת באשר לסיווגו של נכס לצורכי חיוב בארנונה - אין בה כדי להקים עילה למתן רשות ערעור. המשיבה טענה עוד כי הבקשה איננה מעלה כל שאלה חדשנית, או מצביעה על קושי בפסיקה, שיצדיקו קיום דיון במכלול אף בבית משפט זה. לשיטת המשיבה פסק הדין של בית המשפט הנכבד קמא איננו בעל השלכות עקרוניות כי אם מגלם הכרעה במקרה פרטני, בסוגיה שהוראות החוק והפסיקה לגביה הן ברורות.

           לגופם של דברים, המשיבה סומכת ידיה על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים, העולה לסברתה בקנה אחד עם ההלכה הקיימת. המשיבה טוענת כי השטח המקורה הינו חלק בלתי נפרד מהבנק ומשמש אותו באופן כמעט בלעדי, ולפיכך אין להגדירו כ"מדרכה" או כ"רחוב", המשמשים ככלל את הציבור הרחב. המשיבה סבורה גם שנשיאת הבנק בחיוב בארנונה משך שנים רבות, עד שנתגלעה המחלוקת בשנת 2004, מלמדת כי הבנק עצמו ראה בשטח המקורה חלק בלתי נפרד מהנכס שברשותו. לטענת המשיבה, לשונו של צו הארנונה של עיריית קרית ים, אשר קובע כי "בנין" הינו: "שטח מבנה אשר אינו משמש למגורים [...] לרבות מעברים [...], סככות..." - הינה ברורה וחד משמעית. העובדות, כפי שקבע בית המשפט הנכבד קמא, מלמדות איפוא כי השטח בחזית הבנק הינו אכן חלק מ"בנין" לצורך חיוב בארנונה. לעניין סיווגו של השטח המקורה, טוענת המשיבה כי השטח מהוה חלק בלתי נפרד מהבנק, משמש את עובדיו ולקוחותיו, לכן הוא חייב בארנונה על פי הסיווג העיקרי של הנכס כולו - סיווג "בנקים".